פעמים רבות כשרע לנו אנו יודעים לכוון לכל הגורמים לסבלנו: אנו יודעים מי אשם ולמה, אנו רוטנים על הבוס, הבעל, האישה שאף פעם אינם משתנים. המשפטים: " אין סיכוי שזה ישתנה" או "כלום לא יעזור" נאמרים על ידי כולנו ובמשך שנים, ולסבל מתרגלים. אמונות אלו ואחרות מגבילות וחוסמות את מה שיכול להיות אחרת. אז איך נחלצים ממעגל האין אונים והעצב האין סופי..
נירית (35) נשואה לרן כעשור ולהם 2 ילדים, הגיעה אלי ודיברה על הזוגיות שהסתיימה. "הייתה לנו אהבה מדהימה וניצלנו כל רגע פנוי להיות ביחד", אבל כיום סיפרה, היא מגדלת את הילדים ללא עזרתו ועובדת מהבית במשרה חלקית, ורטנה על כך שאינו מעריך את מאמציה, ולא עוזר לה עם המטלות של הבית והילדים.
"הוא תמיד אומר שאני לא מעריכה אותו מספיק ואת העובדה שהוא מביא לבית את מרבית ההכנסה, ולעובדה שאני חוסכת לנו הוצאות של מטפלת, עוזרת, ויש לי הכנסה חלקית שתורמת, הוא לא מעריך". בנוסף סיפרה "אין לנו חסכונות, אנחנו במינוס תמידי, עובדים ללא הרף, בקושי מתראים".
המריבות התכופות בשנים האחרונות מלוות באותם האשמות ונטעו בה את התחושה שהם במעגל סגור. היא הוסיפה "אין סיכוי שמשהוא ישתנה ולכן אני חוששת שאין לנו ברירה אלא להתגרש ", קשה היה שלא לחוש בנימת העצב שבקולה.
כששאלתי מה היא רוצה שיקרה וללא קשר למה שהיא מאמינה, ענתה נירית ללא היסוס, "לשנות ולשפר את הזוגיות עם בעלי", "ומה המחסום לכך?" הקשתי, היא ענתה "אני כבר לא מאמינה שניתן ".
בתהליך האימון קרה שינוי עצום שנבע משינוי קטן באמונה שלה ש"הכל אפשרי" כך הבינה מה עצר אותה עד אותו רגע.
"הרגע שבו מצאתי את הדרך ללמוד להאמין שמה שאני רוצה הוא אפשרי – הוא הרגע שבו התחלתי לפעול" כך סיכמה נירית את תהליך האימון.
ומה שרצתה – הוכיח עצמו כאפשרי, יחד עם רן הם בנו את הדרך שהובילה למערכת יחסים אחרת עם: כבוד, הערכה, הבנה, ועזרה הדדית שתרמה והעצימה את אהבתם.
