אצל הציניים לקבל את האחר שיש לו ראייה ושיפוט סובייקטיבי היא כמעט בלתי אפשרית, החלק הדומיננטי באישיות שלהם הוא הרציונאליות ושם לרגש אין מקום.
לציניים יש מבצר בליבם שהכניסה אליו עוברת דרך שומר קשוח שמגן על עליהם מפני הרגש, האינטלקט עובד, החשיבה מפותחת ולכל חבר חדש שרוצה להיכנס עושים "אודישן" ורק הדומים להם מתקבלים. רובם מתבדלים, נחשבים מתנשאים, הם דוברי אותה שפה "ציניות" שמה, שמבקרת כל דיבור או התנהגות אנושית לא הגיונית סביבם. מה שניראה לא יעיל, לא הגיוני זוכה מייד לתגובה לשונית חריפה, שיש בה לעיתים שנינות שבאה עם עוקצנות לא נעימה אם מדובר על האחר. כל מי שמבין ודובר את אותה שפה, מקובל, השאר לא נחשבים.
באימון אני פוגשת אנשים הגיוניים שאומרים אין לי סבלנות לטיפשים. אני גם שומעת התבטאויות כמו: "אני לא אוהבת שמדברים שטויות", "האדם שלידי הוא פתטי, איך הוא לא רואה שהוא עושה צחוק מעצמו" "ההתנהגות שלו לא הגיונית " וזה חוזר על עצמו פעמים רבות.
לעיתים ברגע של רצון טוב, ה"חכמים" מנסים להסביר ל"טועים" איך להתנהג ולהיות "אנשים הגיוניים" כמותם. אך כשההתנהגות הרצויה אינה מתקיימת הם מאבדים סבלנות שהופכת להסתייגות והתעלמות מוחלטת. לראציונאלים קשה לקבל התנהגות אנושית "לא הגיונית" שבאה ממקום רגשי.
הרציונאליים צריכים עובדות הוכחות למעשיהם. כשאני נשאלת ע"י לקוחות פוטנציאלים אלו אודות הגרפולוגיה, אני מתבקשת להסביר: עד כמה זה מדעי מקצוע הגרפולוגיה. מה אחוזי הדיוק באבחון האישיותי, מה הסטטיסטיקה של הצלחה באימון, כיצד זה קורה, תוך כמה זמן יש שינוי? וכשהשאלה הצפויה כמה זה עולה? אני עונה ויודעת שיגיע המשפט הקצר "אני צריך לחשוב", ולעיתים התהליך לא מסתיים אצלם כי ידוע שאנשים ראציונלים שאוספים כל כך הרבה נתונים קשה להם להחליט, כי כך יצטרכו לוותר על האופציות.
כשהייתי צעירה גם אצלי החלק הראציונלי היה דומיננטי. הוא עזר לי במקומות שלא הייתי שייכת, או לא הוערכתי מספיק כפי שרציתי. דיברתי "צינית" בשנות העשרים לחיי. ונהניתי מאוד לדבר אותה.
השונות שלי הייתה אולי כי גדלתי בבית דתי וסביבה חילונית, מגורים בפריפריה של גוש דן, בת למשפחה מזרחית, או סתם כי חשבתי שאני לא יפה. (כשלא אומרים לך שאת יפה בילדות, אז המסקנה הברורה היא שאת לא, זה ממש רציונאלי)
ואז החל שינוי איטי, שהתחיל בניתוח הקוסמטי שעברתי ואיתם המחמאות שקיבלתי, הילדים שילדתי ואיתם הרגש שפעל כמו גם ההערכה העצמית שצמחה וגרמה לי להשתחרר מאותה שפה. ההתנשאות והבדלנות התחלפו לחמלה סובלנות וקרבה, השתחררתי מהביקורת העצמית המחמירה והפכתי להיות אדם שמח מוקיר אנשים באשר הם. והציניות נעלמה כי לא השארתי לה מקום.
במשך השנים גם התוודעתי לאנשים מתוסכלים שמונעים מרגשי נחיתות והתנהגותם בוטה ולעיתים אכזרית. אך התוודעתי לצד הרך המצוי בהם: רוחב הלב העזרה והחמלה שאותם הם מגלים רק לאנשים הקרובים שבהם הם בוטחים ואנו לא תמיד מודעים ורוצים לראות.
היום אני יודעת שרק אם יש רצון לסובלנות וסבלנות, הם יוכלו להתקיים, כי בכולנו מצויה היכולת לשנות ולעשות מהפיכות. רק אם נשאף להבין טוב יותר את האחר, נראה אותו כמו שהוא ולא ממקום גבוה, נוכל לבטוח ולסלוח גם לגדולים "שבאויבנו" וזו תהיה הדרך היחידה להכניס את הטוב לחיינו.
