ב"דור הישן" שאליו אני שייכת רוב האמהות עבדו חצי משרה או לא עבדו בכלל.
הקריירה שלהן הייתה בבית, לגדל ילדים לטפח משפחה והאבות עבדו במשרה מלאה
ולי הייתה ילדות שכזו, עם בית, אוכל חם והורים שרבים כמו כולם אך גם אם סובלים לא נפרדים כי כך היה זה מקובל.
ב"דור הישן" תלמידים טובים בתום ביה"ס היסודי הופנו ע"י המורים ללמוד בתיכון עיוני. המתקשים ללמוד, ולאלה שהפריעו למורים וללומדים הופנו לפנימיות או לבתי ספר מקצועיים. לרבים מהם היו הפרעות קשב וריכוז שלא ידעו אז לאבחן ועליהם אמרו המורים "התלמיד עם פוטנציאל לא ממומש" שלא ממש מתאמץ, עצל. ילדים אלו מהדור שלי לא האמינו בעצמם, הם היו בטוחים שאינם יכולים או מסוגלים ואחרי צבא לא ניסו ללמוד ומיד החלו לעבוד, רבים מהם עד היום ממשיכים לסבול מרגשי נחיתות ומדימוי עצמי נמוך. באבחון הגרפולוגי ניתן לראות זאת בברור.
וכך אני, מרבית בני דורי בתחילת שנות העשרים נישאנו הקמנו בית משפחה וילדים,
אך אלה שחוו חוסר סיפוק מהזוגיות נפרדו או התגרשו, כי כך מקובל היום לא נשארים אם סובלים.
היום חלק מלקוחותיי מ "הדור החדש" שנמצא בעשור השלישי לחייו מגיע אלי לאימון ומהם אני שומעת על הבדידות וחוסר השייכות שהם מרגישים. רובם טיילו בעולם רכשו תארים בנו קריירה ומבקשים רק דבר אחד לממש את הפוטנציאל ולמצוא זוגיות, להקים בית עם משפחה וילדים.
וכך בכל דור מימוש הפוטנציאל מקבל משמעות שונה ומה שמקובל היום ייתכן שמחר יהיה אחרת.
