החגים בפתח וההתרגשות רבה כולם נמצאים בקדחת פעילות ומפיקים את אירוע השנה: "ראש השנה" שאר התוכניות כמו חיפוש זוגיות, בית, ומקום עבודה, נידחים ל "אחרי החגים".
התלמידים סופרים את הימים לחופש, מצפים לו בכיליון עיניים כאילו לא חזרו מחופש בין חודשיים. ההורים עסוקים בקניות: מזון, בגדים, מתנות ומכל הבא ליד. על תלושי החג נלחמות הרשתות הגדולות שמפרסמות בכל מקום מבצעים מפתים שמניעים אותנו לרכוש ומשאירים אותנו לבד עם התוצאה, מינוס בחשבון.
לפני החג, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל כולם מנסים לזכור ולברר מה היה בשנה שעברה, מי ארח, ותור של מי עכשיו לארח, מה מבשלים, ומי מביא מה, סופרים במדויק את כמות המשתתפים. אורך השולחן נימדד, ואיתו מכינים כיסאות ככמות האורחים. ובערב החג עשרות מסרונים עם ברכות מושקעות נשלחים לכל מי שנימצא ברשימת התפוצה. עם רובם זו תהיה גם התקשורת היחידה עד לשנה הבאה.
האופטימיות באוויר סוחפת ואיתה הציפייה לשנה חדשה טובה יותר שבה נרגיש איחוד משפחות וקרוב לבבות.
אך לא כולם מרגישים כך. בקרב הפנויים והפנויות ככל שמתקרבים החגים גוברת תחושת אי הנוחות ודאגה לאייך עוברים את החגים מהר וללא תחושה של בדידות.
הפו"פ שהחליטו להתמודד עם המציאות יחגגו עם המשפחה. יחד עם הרגשת השייכות, והקרבה יחושו אי נעימות כשידרשו להשיב לשאלות שתמיד מגיעות כמו "איך זה שרק אתם לא מוצאים זוגיות?"
למודי הניסיון שאינם רוצים להתמודד עם החיטוט הפנימי יעדיפו להתרחק ולנפוש בחו"ל.
לפני שנים, אחרי פרידה מזוגיות ארוכה ורבת שנים, ימים ספורים לפני ראש השנה ילדי עמדו לחגוג את החג עם אביהם. החופש הארוך והצפוי גרם לי להרגיש אי נוחות ודאגה לאייך אתמודד עם הבית הריק וה"לבד" כל תקופת החג.
את הפתרון מצאתי עם חברה "פנויה" ויחד הזמנו נופש לאחד האיים. ואז כמה ימים לפני החג התרחש המגה פיגוע ובנייני התאומים קרסו. הפחד לטוס היה גדול. אך הפחד מהבדידות גבר וטסנו להתגבר. כששבתי מהחופשה הצבתי לעצמי מטרה למצוא זוגיות להרגיש את חדוות החיים והחגים הבאים, ולשמחתי זה קרה.
תפריט
